כשהייתי ילדה ציירתי מאוד יפה. בשעורי אמנות הייתי מקבלת תמיד ציון 9+ (המורה שלי לאמנות טענה שחוץ מאלוהים אף אחד לא מושלם מספיק כדי לקבל 10).
המורה היתה מניחה בתחילת השיעור קומקום, בקבוק, חתיכת בד ותפוח על השולחן ואני הייתי מציירת אותם במדוייק (או כמו שאמרו גששינו היקרים – `אתה רואה ראי`), כולם התלהבו וקינאו. אני, בקצת גאווה הייתי מודה למחמיאים [ומתוודה שאת כל כשרוני האמנותי קיבלתי בגנים מסבתי החורגת, שהיתה ציירת], ובהרבה הרבה קנאה הייתי מסתכלת על הציורים של נ. חברתי היקרה. נ. ידעה גם היא לצייר טוב, מי שהביט בציור שלה ידע מייד לזהות מה ציירה, אבל, שלא כמו הציורים המדוייקים שלי, הציורים של נ. היו תמיד קצת עקומים [`עקומים` זו לא מילה מדוייקת, אבל אני לא מצליחה לחשוב על מילה מתאימה יותר]. העקמומיות שלהם היתה מלאת קסם ויופי, והכילה בתוכה את כל הקסם והיופי של נ.
`הציור של השכן ירוק יותר` – כולם קינאו בי, כי ידעתי לצייר יפה, ואני קינאתי בנ. בשל הציורים ה”לא” יפים שלה. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל שום דבר לא עזר – תמיד היו יוצאים לי קוים ישרים, מעברי גוונים `נכונים`, צבעים `מדוייקים`. הרגשתי קצת מטומטמת – עבדתי שעות ובסוף היתה מתקבלת תוצאה שניתן היה להשיג בלחיצת כפתור אחת במצלמה.
גם היום קשה לי להשתחרר מהשאיפה הזו לשלמות, מהרצון לדייק, להיות “בסדר”, לעשות מה שצריך. הביקורת העצמית שלי עובדת שעות נוספות, ולמרות הנסיונות אני מתקשה ליצור דברים שאינם מדוייקים ונקיים.
פ. אחת מתלמידותי בחוג הסריגה היא אישה מקסימה, משעשעת, חמה וחסרת סבלנות. היא סורגת בכמויות ובקצב מסחרר, אבל לא מבזבזת זמן על זוטות כגון קריאת הוראות [לפעמים היא קוראת, אבל שוכחת שהיא אמורה לסרוג לפי מה שהיא קראה…]. העבודות שלה מפתיעות תמיד, ובכל פעם אני סקרנית לראות מה יצא לה, ושוברת אחר כך את הראש איך אפשר להפוך את זה למשהו שמיש בלי לפרום ולהתחיל מהתחלה…
לפני כמה שבועות התלנו לסרוג בובות אפריקאיות. פ. בחרה לסרוג בצמר, ולא בחוט כותנה. במהלך השיעור הכל התנהל כשורה, מדי כמה דקות בדקתי אותה, הסברתי לה, תיקנתי אותה והזכרתי לה באיזו שורה היא נמצאת. כמובן שברגע שנגמר השיעור איבדתי שליטה על המשך העבודה.
ערב לפני הפגישה הבאה התקשרתי אל פ. כדי להודיע לה משהו. היא סיפרה לי שבדיוק סיימה לסרוג את גוף הבובה והיא עומדת להתחיל לסרוג את הידיים.
למחרת הגיעה פ. עם שתי בובות, הסתבר שאחרי שסיימנו את השיחה התחילה פ. לסרוג את הידיים. כמו שכבר אמרתי – מעקב אחרי הוראות אינו הצד החזק של פ. והשיחה הסיחה(!) את דעתה, ובמקום לקרוא את ההוראות לסריגת הידיים, היא התחילה לקרוא את ההוראות מההתחלה, ופתאום מצאה את עצמה עם בובה נוספת.
כמובן שכל אחת מהבובות נראתה אחרת לגמרי, ושתיהן היו `עקומות` באופן מקסים ושובה לב. גם העובדה שהן נסרגו בצמר והיו עדינות ו`מדוייקות` פחות הוסיפה לחינן. אני נכבשתי מיד בקיסמן.
התחלתי להרגיש עיקצוצים בידיים, דיגדוגים וזרמי חשמל שזורמים מהלב ועד קצות האצבעות. לא יכולתי להתאפק וכבר במהלך השיעור הוצאתי צמר והתחלתי לסרוג לעצמי בובה כזו. לשמחתי הרבה המכונית שלי היתה אצל י. – המאהב שלה (או בעברית צחה – המוסכניק), והייתי צריכה לבלות בעוד שני אוטובוסים כדי להגיע הביתה כך שהיה לי עוד זמן לסרוג. כדי להחליף בין שני האוטובוסים הייתי צריכה לרדת ליד חנות צמר, וכמובן שלא ויתרתי על הצטיידות בעוד שלוש חבילות צמר (לא שחסר לי צמר בבית, אבל בעדה שלנו אומרים ש`טוב שיהיה`). הגעתי הביתה עם חצי בובה ושתיים וחצי חבילות של צמר חדש. עד הערב כבר היתה לבובה החדשה שלי אחות.
למחרת הצטרפו שתי בובות לחגיגה, ותוך שבוע מצאתי את עצמי עם גדוד של שמונה בובות. לא ספרתי עיניים, לא חישבתי, לא מדדתי, פשוט נתתי לידיים לזרום עם הלב והצמר ומצב הרוח. כל אחת מבובותי החדשות שונה מחברותיה, כל אחת מושלמת ומדוייקת בדרכה המיוחדת…
לפגישה הבאה הגעתי עם סל מלא בבובות, והדבר הראשון שעשיתי היה לתת לפ. נשיקה ענקית. מגיע לה. היא נתנה לי שעור חשוב מאוד…
קשה לי להסביר כמה ולמה נהנתי מהכנת הבובות האלו, אני יכולה לומר רק שכמו במקרה של מוריס והיונים – “הקשר הנפשי המשפחתי שלי יותר רעוע מהקשר הנפשי המשפחתי שלי לבובה”. ושלא כמו המקרה של מוריס והיונים – הבובות שלי לא עפות וחוזרים ולא עפים וחוזרות, הן עומדות על אדן החלון ומשמחות את ליבי.
כל ה-נ. וה-פ. האלו גרמו לרשומה הזו להראות כמו תיאוד מבצע סודי של המוסד…
ל-נ. ול-פ. יש שמות יותר מדי יחודיים, ולכן אני לא מרגישה בנוח להשתמש בהם…
