10/30 – אני ‘זה’ אותך

עברו בדיוק שבועיים מתחילת הפרוייקט, כלומר הגעתי לחצי הדרך, ואני ממש מתאמצת לא להתבעס שהספקתי להכין רק עשרה תכשיטים, ולהזכיר לעצמי שהחלטתי לעגל פינות, ולהעלים עין מהקצוות הפרומים…

אתמול קמתי בידיעה שאבלה את שעות הבוקר ב”משרד”, כלומר בסניף של ארומה, שממנו לקחתי לפני שבועיים את הנייר, שלא שימש אותי להכנת התכשיט הראשון… וכבר תיכננתי תיקון, והזכרתי לעצמי שכדאי פעם לקחת גם ניירות עודפים.
השעתיים הראשונות של היום, עד שיצאנו מהבית, היו מהזן הגרוע ביותר – הכל הלך עקום ומעצבן, אני עצבנתי את יהל, יהל עצבן אותי, כל מה שיכול היה להתפקשש התפקשש (כולל צרור המפתחות שלא נמצא כשסופסוף הגענו למצב שהכל מוכן ואפשר לצאת לדרך, וכולל החלקה מפוארת ומפחידה של יהל על הבלטות הרטובות מהגשם בכניסה לבניין). כשעמדתי להכנס לאוטו, עצבנית עד לשד עצמותי, ראיתי שעל השמשה הקדמית נשר עלה רטוב בצורת לב.
ליהל ולי יש מנהג, שיהל המציא פעם – שכשמישהו מאיתנו רואה משהו בצורת לב הוא מצביע עליו ואומר לשני: “אני ‘זה’ אותך”, והעלה הלבבי הזה הגיע בדיוק בזמן – לשנינו היתה נחוצה איזו תזכורת, שלמרות הכעס, אנחנו ‘זה’ זו את זה וזה את זו [נראה לי שהמשפט הזה הולך להכנס להיכל המשפטים השווים שלי…], אז הורדתי את העלה מהשמשה, הדבקתי אותו על החלון ליד המושב של יהל, וסימנתי לו בפנטומימה שאני ‘זה’ אותו. יהל חייך, פתח את החלון ולקח את העלה. אחרי כמה שניות שאלתי אותו אם אני יכולה לקבל אותו, ולהכין ממנו תכשיט. קיבלתי אותו, הנחתי אותו לייבוש על הדשבורד, ויצאנו לדרך.

הורדתי את יהל ביער ופניתי ל’משרד’, וגם שם קיבלתי תזכורת שאני ‘זה’ אותו…

וסתם בשביל האווירה, תמונה יותר מייצגת של ‘המשרד’

למרות שהיה לי עלה לתכשיט, ואפילו רעיון מה לעשות איתו (תכננתי פשוט לסרוג לו אימרה מסביב, שתדגיש את השוליים ואת צורתו הלבבית), החלטתי בכל זאת לקחת איתי את הנייר של השוקולד, וגם שוקולד אחד ספייר, שיהיה, ליתר בטחון, וניסיתי גם לצלם את הנייר, כדי להראות לקוראות המסורות את היהלומיות שמצאתי בו לפני שבועיים, זה לא ממש “עובר מסך” – ניסיתי כמה זוויות וזו התמונה הכי מוצלחת שיצאה לי וגם היא לא מעבירה את המסר. אבל זה מה יש…
כשחזרתי לאוטו, כדי לנסוע לאסוף את יהל מהיער, גיליתי שהעלה אכן התייבש, אבל קצת יותר מדי, והוא קצת איבד את צורתו.
כדי לשמור על מה שנשאר מהעלה, שמנו אותו בתוך קופסת הסנדוויץ’ הריקה של יהל, ונסענו הביתה. בלילה חיפשתי את הקופסא, כדי להכין את התכשיט היומי, ומצאתי אותה על השיש, ריקה. המסַדֵּר הלאומי (גיל) פינה את התיקים שלנו, וזרק את העלה לקומפוסט. התחלתי לחשוב על תכנית מגירה (יש לי עוד שני ניירות כסף…), אבל גיל כבר הוציא את העלה מהכלי של הקומפוסט, וייבש אותו בזהירות על הגז. העלה נראה כבר ממש מצומק, מיובש ושברירי, ופחדתי להרוס אותו. כבר איבדתי אותו פעם אחת…

בסופו של דבר החלטתי לשלב את העלה ונייר הכסף, נראה לי פוטנציאל הצלחה גבוה יותר (מה גם שעכשיו צריך היה דמיון ממש מפותח כדי לראות שלעלה היתה פעם צורה של לב…).
ככה הם נראו באמצע הדרך (רקמתי לב בעזרת חוט התפירה האדום והנאמן)  –
וככה בסוף, אחרי שסרגתי על בסיס הלב הרקום, והדבקתי את העלה –

נראה לי שאני ממש אוהבת את התכשיט הזה, כלומר – אני ‘זה’ אותו…


לכל רשומות פרוייקט “תכשיטי יומיום”

אם את לא יודעת מה זה בכלל הפרוייקט הזה? אפשר לקרוא כאן.

יש גם כמה תכשיטים שלא הצליחו להכנס לבלוג. אולי אני עוד אכתוב עליהם מתישהו, בינתיים אפשר לראות את כל התכשיטים המוכנים באלבום הפייסבוק הזה, וקצת תמונות של תהליכי העבודה ומאחורי הקלעים באינסטגרם


שיתוף ב facebook
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

4 תגובות

  1. ארבל, אני כל כך נהנית לקרוא אותך שוב. keep on! את עושה דברים יפים כל כך. אהבתי במיוחד את רקמת האופניים על כרטיס האוטובוס. נחמד שהתעקשת והשתמשת בנייר הכסף בכל זאת.
    גם אני הצטרפתי לאתגר כזה של “ליצור כל יום” בחודש ינואר (אולי ראית את זה בפייסבוק) וזה ממש קשה. לא פשוט לעשות משהו יצירתי, או אפילו כלשהו של עבודת יד, כל יום. לפעמים זה הולך לאיבוד בתוך השגרה..
    בהצלחה לך, אני אישית מאוד נהנית לעקוב אחרי תכשיטי היומיום.

    1. תודה על התגובה! כל כך קשה לי הפרוייקט (כלומר לפנות זמן בתוך היומיום לזה), ותגובות כאלו מאוד מעודדות אותי!

      האופניים בהחלט הם גם הפייבוריטים שלי.

      לא ראיתי בפייסבוק את האתגר (אני מקושי מסתובבת שם לאחרונה, אז מרוויחה הרבה זמן, ומפספסת דברים מעניינים), אני אחפש שם.

      זה בכלל לא פשוט ליצור כל יום, אני ממש לא עומדת בזה, וכשאני כבר עושה משהו זה בעיקר מעורר רעיונות לעוד מליון דברים שאני רוצה לעשות, ולא מגיעה אליהם… לא קל.

      :-)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רשומות נוספות שעשויות לעניין אותך
12/30 – אין כמו יפו!

תכשיט מספר 12 בפרוייקט. את יפו אני אוהבת בימים ובלילותֶה, אפילו כשאני מגיעה אליה לכמה דקות, שרובן עוברות עלי בחיפוש חניה, ומיעוטן בגילוי שהגלריה שרציתי

נעים מאוד, אני ארבל, אמנית, אמא בחינוך ביתי לג’ינג’י מהמם, מחבקת עצים (גם אם לא ממש בפועל, מחבקת רעיונית…) ואני אוהבת זבל (We love you, Arbel). אני אוהבת בעיקר להפוך את הזבל לזהב, או לפחות להשתמש בו כחומר הגלם העיקרי שלי ביצירה.

אני יוצרת ומלמדת אחרות ואחרים ליצור תוך שימוש בחומרי פסולת וטכניקות מסורתיות של מלאכות יד.

מנחה סדנאות בהן אני מלמדת קליעת סלים, סריגה, אריגה ועוד מגוון טכניקות, שמאפשרות לתת חיים חדשים לחומרים וחפצים שאין בהם כבר צורך.

רוצה לקבל ממני מיילים?
את או אתה?

רוב האתר שלי כתוב בלשון נקבה, אם יש לך העדפות אחרות – יש איפשהו פה משמאל כפתור שיאפשר לך לשנות זאת.
(לצערי התוסף הגאוני והחשוב של עבריתה פותח אחרי שכבר כתבתי פה הרבה, אז לא כל הטקסט שלי ניתן לשינוי.)

מה תוכל.י לקרוא פה?
רשומות אחרונות