שקט בבקשה!

White Noise - Simone Decker

White Noise – Simone Decker

היום התניידתי ברחבי העיר באוטובוס. זה הרי ידידותי לסביבה, לכיס ולעצבים. לא?

לא!!

בדרך חזרה, בעודי סופרת את הדקות עד שאני אוכל להשתטח על הספה, ולציין את רגעי ההתעלפות היומית שלי, החליטה הנערה שישבה לידי לשמוע מוזיקה. היא אמנם השתמשה באוזניות (דבר שאינו ברור מאליו, כפי שיתברר בהמשך הסיפור), אך עדיין הדי הבאסים הגיעו לאזני היגעות ולא ממש הסתנכרנו עם המוזיקה שנשמעה מהרדיו של האוטובוס.
לאחר כמה דקות החליטה נערה שישבה מאחורי לנהל את שיחת הטלפון עם חברתה בפרהסיה – היא צועקת בקולי קולות וחברתה, ברמקול, נשמעת גם היא בכל רחבי האוטובוס.
מייד הצטרף למקהלה נער נוסף, שהחליט שהמוזיקה שהנהג בחר להשמיע לנוסעיו (`ארבע אחה"צ`, גלי צה"ל), לא מספקת אותו, והתחיל לשמוע מוזיקה (כנראה בנייד שלו) בלי אוזניות.
עוד מישהו הצטרף לסיעת-הלא-רוצים-לחטוף-סרטן-ולכן-לא-מקרבים-את-הנייד-לאוזן-ומפעילים-את-הספיקר, ואני חשבתי שאני משתגעת.

אני מוכנה לקבל את העובדה שאנשים לא חושבים לרגע שיש משהו לא נעים בשיתוף אוטובוס שלם בשיחות האישיות שלהם. אני מוכנה גם לקבל את העובדה שיש כאלו שרואים את הדברים קצת אחרת, ולא חושבים שזה חסר התחשבות להשמיע לי את המוזיקה שלהם בלי שביקשתי, אבל אני לא מצליחה להבין איך הרעש הנוראי שהיה שם באוטובוס לא מעצבן אותם.

רעש הוא זיהום! ואני הזדהמתי קשות היום.

על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה ישראל נמצאת במקום השני והלא מכובד באחוז האוכלוסיה החשופה לרעש (יפן "תפסה" לנו את הבכורה) [בבלוג הקודם היתה לי איזו טבלה בעניין, והיא נעלמה ונגוזה…]

מהמשרד להגנת הסביבה גם למדתי שהרעש גורם לאיבוד השמיעה, מעלה את לחץ הדם, משבש את קצב הלב, גורם לתחושת פחד, גורם להתמוטטות עצבים, מעצבן, פוגע בכושר הריכוז, המחשבה והעבודה ובלמידה, לא מאפשר מנוחה, גורם לעצבנות, לאלימות ולתאונות.
אוי לאוזניים שככה שומעות…

אני חושבת שמעבר לרעשים הנובעים מאורח החיים המודרני (מפעלים, מכוניות, מכונות) התרבות הרועשת שלנו (מוזיקה במסיבות, פרסומות, פוליטיקה, תכניות טלוויזיה) גרמה לאנשים לפתח עור פיל (או ליתר דיוק – אוזני פיל).
אני מנסה כל הזמן לשכנע את הילדים בחוג שאני מעבירה שאת כל התקשורת (ואי התקשורת) ביניהם הם יכולים לעשות בדיבורים במקום בצעקות, ויהיה להם (ולי) הרבה יותר נעים. זה מחזיק מעמד בדיוק רבע דקה, והם חוזרים לצעוק. כדי להגיע למצב שהם יקשיבו לבקשה שלי אני חייבת ברוב המקרים לצעוק. אבסורד. בתחילת השנה לא צעקתי אליהם/עליהם באופן עקרוני, זה נראה לי ממש לא חינוכי, אבל בחודשים האחרונים הגעתי כבר למצב שהאוזניים והראש שלי לא יכולים יותר לסבול את הצעקות, ומדי פעם אני מוצאת את עצמי צועקת כדי להשקיט אותם (האמת היא שבזכות העובדה שאני עושה את זה לעיתים נדירות, הם כל כך מופתעים, והצעקה מאוד אפקטיבית…).

אז מה עושים? נוסעים ברכב פרטי ומייצרים עוד רעש (ועשן)? או נוסעים באוטובוס וסופגים עוד רעש? שאלה לא פשוטה…
אני תוהה איך אמורות האוזניים שלי לשרוד את היומרות הירוקות שלי…

התמונה המרהיבה שבראש הרשומה היא של "White Noise", עבודה של Simone Decker.

כדי שלא יצטייר שאני בעסקי קיטורים (בעיקר אחרי הרשומה הלפני אחרונה שעסקה בנושא) אני אסיים בחוויה חיובית מהנסיעה המושמצת –

מאחורי ישב נער מתולתל, עם חולצה של חוגי סיירות של קק"ל, סרג בסבלנות אין קץ משהו שנראה כמו צעיף, והפסיק את הסריגה לצורך שיחת טלפון קצרה (בלי רמקול) בה ייעץ למישהי מה לשים על העוגה (אוכמניות. טריות.) ממש "סוכר הארץ".


עדכון ספטמבר 2015

אל הפיד בפייסבוק שלי הגיעה התמונה הזאת –
בשניה שראיתי אותה היה לי ברור שמדובר באותו נער, אני לא זוכרת איך הוא נראה, אבל זוכרת את הצבעים (עור ושיער) שלו [ושל הצמר. אני חוששת שהוא תקוע עדיין עם אותו צעיף כחול].
מייד ניצלתי את הטריגר כדי להעביר עוד רשומה מהבלוג הישן לכאן. אבל תוך כדי כתיבה הבנתי שאם אכן התמונה הזאת צולמה לאחרונה, הוא אמור היה להיות בן 13 ב-2007, זכרתי אותו גדול יותר, אבל אני עושה לעצמי הנחות – אולי הוא נראה אז בוגר לגילו, או שהתמונה צולמה לפני שנתיים-שלוש. בכל מקרה החלטתי שזה הוא, לי אין שום דרך לבדוק ולהוכיח, ולאף אחד אין דרך להוכיח ולהפריך. מעולה!

1 Comment

  1. שירי

    מסכימה איתך עם כל מילה בנןגע לרעש!!!! זה מזעזע ומעצבן וכווווולם רגילים לזה !!!

    Reply

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *