אז למה אני כל כך אוהבת סלים?

עוד שבוע נחגוג את חג הסלים (יש לו עוד כמה "כובעים", לחג הזה, אבל זה ה"כובע", או הסל, שהכי מדבר אלי…), שבמקרה, או שלא במקרה, הוא גם יום ההולדת שלי, אז נראה לי שזה זמן מצויין לספר קצת על הרומן שלי עם סלים.

בתמונה אפשר לראות את החנות המועדפת על אמא שלי ועלי בשוק באיסטנבול. עמדנו מולה הרבה זמן, והלכנו וחזרנו, ושוב הלכנו, ובסוף היום חזרנו כדי שאמא שלי תקנה את הסל הזה:

זו לא הפעם הראשונה שאמא שלי עולה על מטוס עם סל ענק, גם לא הפעם האחרונה כנראה, וגם אני כבר "חטאתי" פעם או פעמיים.
ולמה אני מתחילה מזה – כי כנראה הסיבה העיקרית לאהבה שלי לסלים היא האובססיה של אמא שלי אליהם… (אולי בגלל זה יצא שילדה את ביתה הבכורה בחג הטנאים)

אז כן, אמא שלי אוהבת סלים, ולכן אני גדלתי בתוך ובין סלים. נתחיל מהעריסה שלי –

עריסת הערבה/נצרים הנהדרת הזו הגיעה עם סבתא שלי מגרמניה, אם אני לא טועה הילדים של סבתא שלי גדלו בה, כך שאני הייתי כנראה התינוקת הרביעית שישנה בה. אחרי השתמשו בה האחים שלי, בני דודים, חברים, בני-בני-דודים, והאחיינים שלי.

כשיהל נולד, למרות שבכלל לא רציתי שישן בעריסה (אנחנו יותר בענייני לינה משפחתית), ביקשתי מההורים שלי שיביאו לנו את העריסה, היה לי קשה לוותר על הרעיון שהוא ישן בעריסה שלי, וחשבתי שזה יכול להיות נוח לשים אותה בסלון ולהשכיב אותו שם מדי פעם במהלך היום. בפועל בפעמיים הראשונות בהן השכבתי אותו בעריסה, הוא התחיל לבכות תוך שלוש דקות בערך, כשהסתובב ונתקע לרוחב העריסה (ג'ינג'ים היפראקטיבים צריכים הרבה מרחב, גם בגיל שבוע…), ותוך שבועיים-שלושה העריסה היתה כבר קטנה לו מדי, כך שהפעמיים הראשונות הפכו להיות גם הפעמיים האחרונות, והעריסה הפכה להיות מחסן מנשאים, עד שאחרי כמה חודשים חזרה למחסן של ההורים שלי.

(בתמונה יהל שוכב בעריסה בפעם הראשונה והלפני אחרונה)

חוץ מהעריסה שלי שמעתי שמועות, כל חיי, על ארון הבגדים שלי. איכשהו, למרות שיש לנו יחסית הרבה תמונות מימי ילדותי, והרבה תמונות של הבית, באף אחת מהתמונות לא רואים את הארון, והוא נשאר שנים בגדר אגדה – האגדה סיפרה על ענף, שעליו תלויים סלים – סל לחולצות, סל למכנסים, וכו'.
לפני כמה שנים ההורים שלי מצאו פתאום קופסא עם שקופיות שאף אחד לא זכר, ולראשונה זכיתי לראות את הארון, וגם את עצמי בצבע (וגם לגלות כמה יהל דומה לי…) [ברקע אפשר לראות גם את אהיל הנייר שבת דודה של אבא שלי הכינה להורים שלי, וגם עליו רק שמעתי ועד גילוי השקופיות לא ראיתי].

בשקופיות נוספות מאותו פילם אפשר לראות שלאן שלא מסתכלים רואים סלים (לפחות בפינה הזו בשתי זוויות צילום שונות אפשר לראות סל).

ויש עוד הרבה תמונות שלי ליד ובתוך סלים, את הסדרה הזו אני ממש אוהבת

בעיקר את התמונה בה נראה שאני בוחנת לעומק את טכניקת קליעת הידית של סל הצעצועים שלי.

לא ברור לי למה לקח לי כל כך הרבה שנים, אבל רק בגיל 30, פחות או יותר, הלכתי ללמוד אצל מיכל רז קליעת סלים מסנסנים, והתאהבתי גם בקליעה עצמה, בעבודה הכמעט מדיטטיבית, הספירלית, ובעיקר באפשרות לעצב את הסל תוך כדי הקליעה – אני מתכננת מצטיינת, אבל בדרך כלל כשאני רוצה לעשות משהו שדורש תכנון אני נתקעת בשלב הזה, ובהרבה מטכניקות הקליעה אפשר פשוט להתחיל לקלוע, בלי לחשוב על התוצאה (זה יכול להוביל לתהליך קליעה ארוך ומייגע, אבל בדרך כלל זה מסתדר טוב…). וחוץ מזה – אין כמו ההתרגשות כשנוסף עוד סל לאוסף. מישהי פעם שאלה אותי מה אני שמה בכל הסלים שאני קולעת, אז אמרתי לה "מה זאת אומרת? עוד סלים".

אם את רוצה לקלוע סל לקראת שבועות את מוזמנת לקרוא וללמוד איך לקלוע סלי ליפוף, או סל מעיתונים ובבלוג הישן שלי אפשר גם למצוא הוראות לסריגת סל משקיות על בסיס דיסק.

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *