עולם ומלואו משום כלום (וכמה קרטונים)

לפני כמה ימים יהל הכין תמרורים לעיר הקרטון שלו, והחלטתי שאם הוא יכול להכין תמרורים, אני יכולה סופסוף לכתוב רשומה על העיר הנהדרת שלו.

את אבן קרטון הפינה לעיר הנחנו בקיץ הקודם – לקחנו את אחד הקרטונים הגדולים שיהל ואבא שלי אספו מהקרטוניה כמה שבועות לפני כן, כדי לבנות בית כנסת (! אל תשאלו אותי למה – זה מה שיהל ביקש…), והתחלנו לצייר עליו כבישים, אגמים ומגרשי חניה. אני ציירתי את קווי המתאר עם טוש-פרמננטי, וצבענו בצבעי גואש. יהל כמובן הזכיר לי לדאוג לשבילי אופניים וחניית נכים (זה מה שקורה כשעושים ילד עם מתכנן ערים…).

Cardboard city - Super easy way to upcycle cardboard with your kid, and create great playmat for endless adventures and whole world on your own floםר

חניית נכים
שביל אופניים

כשסיימנו לקחנו עוד קרטון, ציירנו עליו קווי מתאר נוספים, והפעם לא צבענו (את הקרטון הראשון צבענו עם שאריות הצבע הירוק, הלבן והכחול, אז הקרטון השני חיכה שנקנה צבעים חדשים, ועד שקנינו אותם הוא כבר נצבע ועוטר באמצעים אחרים, והרוח קצת יצאה מהמפרשים).

כל עיר צריכה תחנת משטרה...
כל עיר צריכה תחנת משטרה…
חניה, ואפשר לראות שבעולם האוטופי גם כשיש עומס בחניה, חניית הנכים נשארת ריקה ומוכנה לנכה...
חניה, ואפשר לראות שבעולם האוטופי גם כשיש עומס בחניה, חניית הנכים נשארת ריקה ומוכנה לנכה…

מאז, במשך חודשים, כל כמה ימים הקרטונים יוצאים לסלון או לחצר (שם יש גם קרשים שמשמשים כמזחים, ואבנים שמשמשות כאיים), תכולת סל המכוניות נשפכת, ודרמות רבות מתחוללות על הרצפה/מדרכה (לא משהו מגוון – בעיקר שוטרים שתופסים גנבים, וגנבים שבורחים מבית הכלא. לפעמים יש גיוון קל ואיזה בית נשרף, ואז הכבאים שועטים בדרכים, או שמישהו נפצע ואמבולנס מוזעק. בקיצור – לא חשובה העלילה, העיקר הסירנה…)

לפני כמה חודשים יהל מצא קרטון נוסף, והחליט להקים שכונה חדשה לעיר שלו, ואני חייבת להודות שהיא הרבה יותר מעניינת מאלו שהקמנו ביחד – יש בה גן שעשועים, רכבת הרים, מגרש כדורגל ואפילו שערי כדורגל משני צידי הכביש (אפשר לחשוב שהילד גדל בסבנטיז, כשעוד אפשר היה לשחק כדורגל על הכביש…), וגולת הכותרת – בי”ס ולידו מפגינים, שמפגינים נגד בתי ספר… (וכמובן – חניות נכים…)

Cardboard city
רכבת הרים וגן שעשועים

 

מגרש כדורגל על הכביש, ומכונית סבלנית שמחכה שיסתיים המשחק.
מגרש כדורגל על הכביש, ומכונית סבלנית שמחכה שיסתיים המשחק.
הפגנה נגד בתי ספר, וכמובן תחנת משטרה בצד, כי כל עיר (וכל קרטון) צריכה תחנת משטרה…

 

לפני כמה ימים, כאמור, הוא החליט להוסיף גם תמרורים – גזרנו אותם מקרטון, העמודים עשויים מקיסמי-שיניים, והבסיס שלהם מפלסטלינה.

Cardboard city

כבר ציינתי שכל קרטון צריך תחנת משטרה? (או ליתר דיוק תרה-מיש…)

בכל פעם שהעיר שלו יוצאת “לעבוד” אני נפעמת מחדש כמה עושר אפשר למצוא בכמעט כלום הזה – קצת קרטונים, וקצת צבעים – כמה דברים הוא לומד מהמשחק ומהתכנון של העיר, כמה מעט צריך כדי להפוך ילד לעסוק ומאושר.
אני יושבת וכותבת עכשיו בבית קפה, במקרה בדיוק מול חנות צעצועים עמוסה בפלסטיקים מיותרים. כשהייתי תינוקת, כמו כל התינוקות העדפתי את העטיפות של המתנות שקיבלתי – אז גם עכשיו – אני חושבת שהחלק הכי שווה בחנות, שנמצא איפשהו באחוריה, רחוק מעיני הילדים וההורים, הוא ערימת הקרטונים שבהם הגיעו ערימות הפלסטיק…
לכו לקרטוניה הקרובה למקום מגוריכם, מחכה לכם שם אוצר!

 


עדכון מאי 2018

יהל קיבל מתנה ליום ההולדת ערכה להרכבת אזעקה שאפשר להתקין על דלת החדר, והיא מודיעה בקולי קולות במקרה של פתיחת הדלת. צילמנו סרטון מתח – גנבת נפשעת שמנסה לפרוץ לחדר נתפסת על ידי שוטר מהולל. ואז צץ ליהל רעיון – שלפנו את עיר הקרטון, כמה מכוניות, והוספנו (בעזרת אפליקצית האנימציה החביבה עלינו – Stop Motion Studio)  סצינת מכונית משטרה שמגיעה ועוצרת בחניה בחריקת בלמים!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. מקסים מקסים!
    מעניין איך תצא גרסת הבנות לעיר הקרטונים… ארמונות נסיכות ופיות?

  2. פוסט נהדר וממלא בהשראה. בשבוע הבא בבלוג שלי יעלה פוסט על עיר הקרטון שבנתה קהילה שלמה בקרית טבעון לפני שבועיים. נראה לי שיהל היה נהנה שם מאוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רשומות נוספות שעשויות לעניין אותך
עוד רקמות לרדה

רדה ויהל מטיילים בנחל מסור, מקשטים עוגת יומולדת ומלמדים את עזרא לשחק כדורגל

רקמה שניה לרדה

רדה ויהל משחקים על העגלה של הטרקטור של סבא של יהל במטע התמרים, בדרך לטיול אופניים בשמורת שיזף.

ארנק סרוג משקית חלב
ארנק 3% שומן

תנובת היום – ארנק הארנק/נרתיק עשוי משתי שקיות חלב, קצת צמר וכפתור ישן בצורת פרח… וכך הוא נראה מאחור – שקיות החלב קשיחות יחסית, והסריגה

נעים מאוד, אני ארבל, אמנית, אמא בחינוך ביתי לג’ינג’י מהמם, מחבקת עצים (גם אם לא ממש בפועל, מחבקת רעיונית…) ואני אוהבת זבל (We love you, Arbel). אני אוהבת בעיקר להפוך את הזבל לזהב, או לפחות להשתמש בו כחומר הגלם העיקרי שלי ביצירה.

אני יוצרת ומלמדת אחרות ואחרים ליצור תוך שימוש בחומרי פסולת וטכניקות מסורתיות של מלאכות יד.

מנחה סדנאות בהן אני מלמדת קליעת סלים, סריגה, אריגה ועוד מגוון טכניקות, שמאפשרות לתת חיים חדשים לחומרים וחפצים שאין בהם כבר צורך.

רוצה לקבל ממני מיילים?
את או אתה?

רוב האתר שלי כתוב בלשון נקבה, אם יש לך העדפות אחרות – יש איפשהו פה משמאל כפתור שיאפשר לך לשנות זאת.
(לצערי התוסף הגאוני והחשוב של עבריתה פותח אחרי שכבר כתבתי פה הרבה, אז לא כל הטקסט שלי ניתן לשינוי.)

מה תוכל.י לקרוא פה?
רשומות אחרונות