הנה אני שוב עוברת דירה וירטואלית, אחרי שני בלוגים בתפוז, אני מקווה שהגעתי אל המנוחה והנחלה, ושמכאן אני כבר לא אזוז. כמו במעבר הקודם, גם עכשיו אני מתכננת להעביר חלק ניכר מהרשומות, אלו שנראות לי עדיין רלוונטיות לחיי, לבלוג שלי ולאתר שלי.
כמו במעבר הקודם אני אפתח גם הפעם בסל המקסים הזה – שהיה אבן דרך בעיסוק שלי בפסולת, ותחילתו של הרומן שלי עם זבל…
לפני שנים רבות חיה איזו ארבל אחת, עם ערימות עיתונים ושקיות בבית. היה לה קצת זמן, והיא החליטה לנסות קצת ללכלך את הידיים בעיסת נייר, היא נהנתה מאוד מהחומר ומהתוצרים, ובעיקר התלהבה כשקמה בוקר אחד וגילתה שערימת העיתונים שלה חוסלה. היא חשבה מייד שמה שאפשר לעשות לערימת העיתונים אפשר (ועוד יותר רצוי, כי אין פתרון מערכתי של מיחזור) לעשות לערימת השקיות. ערימת השקיות היתה ערימה ערמומית ביותר, למרות שהארבל ההיא ממש ממש התאמצה לא להשתמש בשקיות בקניותיה, אלא אם מדובר בשקיות משומשות שהביאה מהערימה שבבית, הערימה בכל זאת הצליחה לגבוה. ערמומית.
שמה ארבל פעמיה לאינטרנט, חיפשה, בדקה, וגילתה שאפשר לגזור את השקיות לחוט, ואיתו לסרוג.
מייד שלפה כמה שקיות מהערימה, גזרה (בהתחלה גזרה באופן סזיפי ומייגע בספירלה כל שקית ושקית, עד שגילתה שאפשר לעשות קיצור דרך פטנטי), וסרגה סל צבעוני.
הרבה מים זרמו בירקון מאז נסרג הסל הזה. המון שקיות זרמו בחדר העבודה שלי, חומרי פסולת אחרים נכנסו גם הם לחדר, ויצאו ממנו בצורות שונות ומשונות, ועדיין, אני שומרת לסל הזה חסד נעורים (למרות שהוא כבר לא איתי, הוא ניתן כמתנה לאישה מיוחדת לפני שנתיים…)
