הרשומה פורסמה בבלוג הישן שלי בתפוז ב-15 באוקטובר 2007. זו היתה אחת הרשומות היותר משובחות שלי שם (ובכלל), ואני מתכננת כבר הרבה זמן להעביר אותה לכאן. נראה לי שיום ללא קניות הוא יום מושלם להוציא את התכניות לאור.

לפני כמה שבועות השתתפתי בהחלפת ATC שנושאה היה `ד”ר סוס`.

אני מאוד אוהבת את הספרים של הדוקטור, הם מלאים בהומור, בקצב, בחרוזים ומאויירים להפליא.

באופן צפוי ביותר בחרתי כנושא בספר “הלורקס”, ספר שהכרתי רק בשנים האחרונות, כשחיפשתי ספרים “ירוקים” לפעילויות עם ילדות וילדים.

הספר מספר על האדון אז, שהגיע לפני שנים רבות לעמק פורח ומלא חיים. אז הגה סטארט-אפ מצליח – מפעל לסריכים. מה זה סריך? את בטח שואלת, גם הלורקס שאל את אז הזקן.
הלורקס הוא בחור תמהוני ויפה נפש. הדוקטור לא מפרט, אבל אני מניחה שהרולקס נוסע לעבודה בתחבורה ציבורית, מפריד אשפה, משתמש בשני הצדדים של הנייר. המקרר של הלורקס מן הסתם מלא בפירות וירקות אורגניים, וסביר להניח שערימת קומפוסט ריחנית מפארת את גינתו. בחור תמהוני ויפה נפש כבר אמרתי?
כמו שכבר ציינתי – הלורקס רצה לדעת מה זה הסריך הזה, ואז ענה לו ש”סריך הוא דבר שכל איש צריך”, הלורקס לא משתכנע בנחיצות, אבל בו ברגע מגיע הלקוח הראשון ורוכש בשמחה את הסריך.
הסריכים הופכים להיות הצעקה האחרונה באופנה, מפעל הסריכים מתרחב והולך, משפחת אז המורחבת מגוייסת. שמחה וצהלה, הצלחה שיווקית וכלכלית מדהימה.

אז למה אני מספרת לכן על זה ביום שכזה?
כי מסתבר שלא הכל טוב. הסריכים (שכל איש צריך) נסרגו מעלוותם של עצי הצופולה. וכמו שקורה הרבה פעמים – ככל שהעסק התפתח התמעטו עצי הצופולה. אם רק בעצי צופולה היה מדובר לא הייתי מטרידה אתכן, והלורקס לא היה מטריד את מר אז, אבל גם הבָּלְבָּרוֹת סבלו – כבר לא נשאר להן צל לשחק בו, ולא פירות לאכול. וזה לא מסתיים בכך – העשן שהיתמר מארובות המפעל מילא את האוויר, והברבור-שירים כבר לא יכלו לשיר מרוב ערפיח. חשבת שגמרנו? לא! ראית פעם מפעל בלי שפכים? גם אם יש כזה לא זה המקרה, השפכים של מפעל הסריכים של אז הוזרמו לאגם הקרוב, שם חיו הדגים-המדלגים-זמזומים.

כמובן שהסוף רע ומר (בקרוב אצלנו, כמו שנהוג לומר אצלי בעדה בכל חתונה) – הבלברות, הברבור-שירים והדגים-המדלגים-זימזומים הלכו לעמק אחר, ועצי הצופולה נכרתו עד לאחרון שבהם, מה שהוביל כמובן לסגירת המפעל המפואר של אז.

למרות שסיפרתי לכן את כל הסיפור ואפילו גיליתי לכן כבר את הסוף (יש גם פוסט-סוף אופטימי. לא מגלה.) אני ממליצה לרוץ ולקרוא, כי הדוקטור כמובן עושה את זה הרבה יותר טוב ממני, ועם אחלה חרוזים [לא ששלי כל כך גרועים, אבל החריזה שלי כל כך מורכבת עד שקשה לשים אליה לב (אני מוכנה להתערב שלא עלית על החריזה המופלאה הזו: “הרולקס נוסע לעבודה בתחבורה ציבורית, מפריד אשפה” ו-“הלורקס לא היה מטריד את מר אז”. נכון? אמרתי שזה מורכב!)].

מר אז אינו דמות בדיונית, אנחנו מוקפות ב`אז`ים – יצרנים, חברות אלקטרוניקה, פירסומאיות, מותגי אופנה – כל מיני גורמים שקמים בבוקר וחושבים איך לשכנע אותנו שאנחנו צריכות של מיני סריכים מיותרים. כמובן שהמטרה הסופית היא שהכסף שלנו יעבור לידיהם, כל השאר משני – ההשפעה של תרבות הצריכה על החברה, על החינוך, על הסביבה ועל הערכים – הכל שטויות, את מי זה מעניין?
במרוץ המטורף שלנו להשיג את הכסף הדרוש לנו כדי שכל הסריכים הנחשקים יהפכו לחלק מחיינו, אנחנו שוכחות את הדברים החשובים באמת, ואפילו מקריבות אותם. כל סריך כזה טומן בחובו הבטחות לאושר נצחי, אבל האושר החמקמק הזה אף פעם לא מגיע, כי תמיד, כשהסריך כבר בידינו, יש כבר גירסא מעודכנת יותר (של סריך ושל אושר).

עדכון: מאז פרסום הרשומה הזו, יצא סרט המבוסס על הספר. לא ראיתי אותו, אז אני לא יודעת אם להמליץ או לא. ציפור קטנה (שקוראים לה ‘חיפוש בגוגל’) לחשה לי שאפשר לראות אותו בנטפליקס.
אם מישהי ראתה את הסרט, אני אשמח לשמוע איך הוא.

אז מה היה שם בהחלפה? הייתי צריכה לשלוח 2 סטים של 3 כרטיסים. הדבר הראשון שעשיתי כמובן היה לסרוג סריך (`כי סריך הוא דבר שכל איש צריך`). מייד גם הכנסתי אותו לשקית, ככה מוכרים דברים. לא? בתוך שקית, מה זה שוק פה?! (לזכותי יאמר שהשתמשתי בשקית נייר, לפחות אפשר יהיה לזרוק אותה לקומפוסט, ומה זה עוד עץ אחד קטן אחרי כל עצי הצופולה הכרותים?).