2/30 – הילוך ראשון

יום שני לפרוייקט.

יהל ואני בילינו את כל היום במוזיאון המדע, במפגש של קבוצת החינוך הביתי הירושלמית. האוטו שלנו עושה קצת קרחצנים לאחרונה, אז החלטתי לתת לו לנוח בבית, ונסענו באוטובוס.

כשישבנו בתחנה, וחיכינו לאוטובוס שיחזיר אותנו הביתה, נזכרתי שהיום כמעט נגמר, ולא מצאתי עדיין משהו להכין ממנו תכשיט. הסתכלתי סביב, והצלחתי לאתר חתיכת ברזל על הכביש. אם זו היתה שעת בוקר או אפילו צהריים, לא הייתי טורחת להתכופף ולהרים אותה, אבל הייתי קצת נואשת בגלל השעה, אז לקחתי אותה, למרות שהיא לא עשתה לי בכלל חשק להכין ממנה משהו. הזיכרון שלי מהסיבוב הראשון כבר מאוד סלקטיבי, ואני זוכרת איך הייתי מסתובבת ימים שלמים עם הפרוייקט באיזו פינה של הראש, במודעות וחיפוש תמידי. קריאה בבלוג של הפרוייקט הזכירה לי שגם אז ההתחלה היתה קשה, ולא תמיד זכרתי לחפש…
מצאתי את עצמי יושבת בתחנת אוטובוס, עם חתיכת ברזל סתמית רטובה מגשם (חתיכת הברזל, לא אני), חושבת על כל האוצרות שבטח חלפתי על פניהם במהלך היום ולא שמתי לב, ועל כל המקומות שבהם יכולתי לחפש כאלו. בקיצור – המשכתי את מוטיב הבעסה מעצמי מהיום הקודם.

בלילה, כשהתפניתי לעבוד על התכשיט, הפכתי והפכתי את הברזל, והחלטתי לא לעשות איתו כלום. חיפשתי משהו אחר, וכל מה שהעליתי בחכתי היו כרטיסי האוטובוס. היות וחוט התפירה האדום עדיין היה מונח על השולחן (החזרת דברים למקום אינה מתחביביי) חשבתי לרקום משהו על הכרטיס, אבל השעה כבר היתה מאוחרת, והחלטתי לדחות את הרקמה למחר.

למחרת בילינו בוקר נעים בבית, יהל שיחק ואני רקמתי אופניים על הכרטיס.

במוזיאון המדע מוצגת עכשיו תערוכה מעניינת על אופניים (לכבוד מלאת 200 שנה להמצאת האופניים) שני הדברים הכי מעניינים שם בעיניי היו הסיפור המרתק על נסיבות המצאת האופניים (בגדול – אסון אקולוגי בשנת 1817, בעקבות התפרצות הר געש באינדונזיה, פגע ביבולים באירופה, ואם אין אוכ – אין סוסים, ואנשים חיפשו דרך להקל על התנועה ממקום למקום ולזרז אותה. עוד פרטים באתר "עושים הסטוריה" של רן לוי) , והאופניים עם הכידון ההפוך (כזה שכשמסובבים אותו ימינה הגלגל פונה שמאלה ולהפך), שמסתבר שבהתחלה היו אופציה אחת מיני שתיים (כלומר היו שבנו אופניים עם כידון "רגיל", והיו שבנו כידון "הפוך", רק מאוחר יותר התקבע הכידון ה"רגיל" כסטנדרטי) [לחפצות להעמיק – סרט שמתעד תרגול רכיבה על אופניים הפוכים]

אחרי שסיימתי את הרקמה, חשבתי לעצמי שחבל שאני לא נוסעת כל יום באוטובוס לכל מיני מקומות, כי התחשק לי לאתגר את עצמי עם כרטיס רקום ביום…

מי יודע, אולי זה עוד יקרה בווריאציה זו או אחרת.

ארבל

[לכל רשומות פרוייקט "תכשיטי יומיום"]

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *