לפני כמה שנים השתתפתי בסדנא נהדרת של ענת קלי צוקר. ענת היא אמנית ומעצבת, היא קולעת סלים ממחטי אורן בטכניקת ליפוף (coiling), טכניקה מסורתית של האינדיאנים בצפון אמריקה, אותה למדה בארצות הברית. הסדנא היתה נהדרת ומעשירה. את הסל הקטן שהתחלתי בסדנא עדיין לא סיימתי, דה סטורי אוף מיי לייף… כמובן שכבר במהלך הסדנא התחלתי לפנטז על גירסת השקיות לטכניקה הזו.
[בגרסתו הקודמת של הבלוג, קישרתי לדף של ענת קלי צוקר באתר עמותת אמנים יוצרים בישראל. הדף ההוא כבר לא קיים, והאיזכורים היחידים שלה שהצלחתי למצוא ברשת הם בכתבות וסיקורים של תערוכה נהדרת שהוצגה בבית בנימיני בתל אביב. התערוכה נקראה “קראפט ישן – קראפט חדש” ואני ממליצה בחום לדפדף בקטלוג הוירטוואלי שלה. את העבודות של ענת אפשר לראות בעמוד 24]
לפני שנתיים, בערך, באחד משיעורי הקרמיקה, התארח אצלנו האמן משה שק (ג`וק) ז”ל, קרמיקאי מרשים ביותר. העבודות שלו מדהימות, אבל מדהים יותר לבהות בידיים שלו בזמן שהוא עובד, ולשמוע אותו מדבר. אני כבר לא זוכרת את הפרטים הקטנים מהסדנא הזאת, לא מה בדיוק הוא אמר וסיפר, ולא בדיוק את הטכניקה שהוא לימד אותנו (אם כי במקרה הזה אני סומכת על הידיים שלי שהן זוכרות את הטכניקה בשבילי), אבל אני עדיין זוכרת איך הלב התרחב בכל דקה עוברת, ואחרי כל משפט שיצא מפיו*.
הוא לימד אותנו טכניקה מעניינת של בניית כלים. אחד הדברים שמייחדים את הטכניקה הזו היא העובדה שמתחילים את הכלי מהשוליים שלו ולא מהתחתית. הכלים נבנים בטכניקת חוליות (נדמה לי שככה קוראים לה – נחשי חומר שיוצרים בספירלה, שכבה על גבי שכבה את הכלי). משה פיתח טכניקה ייחודית להחיבור השכבות זו לזו. החיבור משאיר אחריו סימנים בחומר, שיוצרים טקסטורה ייחודית.
סיימתי עבודה אחת, ואת השניה לא הספקתי לסיים, עטפתי אותה בעיתונים לחים ובשקית, במטרה להמשיך אותה שבוע אחרי. כשהגעתי, אחרי שבוע, גיליתי שלא עטפתי אותה היטב, והיא התחילה להתייבש, כבר אי אפשר היה להמשיך אותה. נשארתי עם טבעת רחבה, ומיד הבנתי למה היא נועדה. חוררתי מסביב, סמוך לשוליים, ואחרי ששרפתי אותה השתמשתי בה כבסיס לדבר הזה:
(חוץ מבסיס הקרמיקה הוא עשוי משקיות לחם, חרוזי זכוכית מהעיר העתיקה וחוט רפיה)
אני אוהבת מאוד את השילוב של טכניקות דומות בחומרים שונים – העבודה הספירלית, החיבור של שכבה לשכבה, הניראות של החיבור (אני אוהבת שרואים איך חפץ נוצר), וחוץ מזה – האובייקט הזה פשוט יפה. (בעייני… בעייני. על טעם ועל ריח וגו’).
את טכניקת העבודה של משה שק כבר אי אפשר ללמוד (לפחות לא ממנו), אבל מי שחפצה ללמוד לקלוע קליעה אינדיאנית ממחטי אורן – יש פה הסבר מאוייר ודי ברור.
_____________________________
תוספת:
אני מוסיפה עוד, בעקבות חילופי דברים בתגובות על הדברים בבלוג הקודם – בהרבה מקרים אני מרגישה שעבודות של אמניות נשים מדברות אלי ומדברות אותי, החיבור הוא מאוד רגשי ופנימי, ואני לא צריכה את התיווך המילולי של האמנית. אני מניחה שהסיבה שאני מתרגשת מתיווך מילולי של אמנים גברים נעוצה, לפחות בחלקה, מהזדמנות להחשף לצד היותר רגשי ו”נשי” שלהם.
